מסתבר שספסל הוא לא רק ספסל
מסתבר שספסל הוא לא רק ספסל

מסתבר שספסל הוא לא רק ספסל

ספסלי רחוב נראים אולי סטנדרטיים, אך יצירת ספסל מוצלח הוא אתגר רציני למעצב, שנדרש לספק מענה למגוון צרכים מקבילים

אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שבה התנחמתי בספסל. בעיר ילדותי בת ים היו הספסלים נחלתם של קשישים, ופוזרו בזהירות ובאיפוק במרחב הציבורי. מקומות הישיבה היחידים התרכזו סביב מרחבי התקהלות  ציבורית: בתי כנסת, דוכני לוטו, הטיילת המרהיבה. כילדים חיפשנו לא אחת רומנטיקה עירונית בדמות ספסל שעליו נחרט לב סודי, כזה שחושף טפח מסיפור מרתק או לכל הפחות חוויה שקדמה לרגע הנוכחי. לרוב הסתפקנו בפיסות עירוניות קיימות, שנידבו לנו מקום ישיבה. כל אלמנט היה רלוונטי: מדרגה בכניסה לבניין, צמיג, גדר גבוהה מדי, פח שבור שעומד על צידו. לא רצינו לנוח – רצינו לשהות.

ספסלי רחוב נועדו לספק כמה צרכים אנושיים ועירוניים מקבילים. עיצובם מאפשר ישיבה ומנוחה, חומריותם הקשיחה (עץ אורן מהוקצע וצבוע, בטון, יציקת ברזל) תואמת ומשרתת את ייעודם: אלמנט עמיד, אחיד, זול, שנטמע בסביבה אך נראה לעין, מתנקה בקלות יחסית וניתן לחידוש ועדכון. המחברים הגסים והחיבורים הגלויים הם חלק מהספסל הציבורי המוכר, המהווה כר פורה לנסיונות אסתטיים; שילובי העץ והבטון, יציקות הברול הקמורות וקורות העץ המהוקצעות הופכים אותו מאביזר רחוב אקראי לאובייקט ארגונומי מתוכנן בקפידה, שמטרתו להתאים למגוון אנשים ולמלא צרכים בסיסיים מורכבים – ישיבה, הישענות, אינטראקציה, הנחת משא.

מסתבר שספסל הוא לא רק ספסל
צילום: לי ברוידה


בערים רבות יש נטייה לקבוע ברחובות או אזורים מסוימים ספסלים זהים, שמספקים חוויה אסתטית אחידה. הספסל הופך למעין חוט מקשר בין קצוות שונים ומרוחקים פיזית. בשנים האחרונות עוצב עבור תל אביב ספסל ייעודי, המבטא הלך רוח פונקציונלי ועיצובי ומספק ליושבים משענת יד שמונעת אפשרות שכיבה. בטיילת יוצב מעליו גגון מצל מהשמש, בעוד בגינה ציבורית יוצבו ספסלים עם משענת גב נוחה, בשורות ומרחקים קבועים. הצורניות האופיינית, החזרתיות, הפרופורציות, הצבעים, האופן שבו הוא מעוגן לקרקע והחומרים הבנאליים לכאורה הופכים את האובייקט האגבי לאלמנט מרחבי מרתק, המוסיף מקצב חומרי לעיר ומשתלב בזהות שלה.

מסתבר שספסל הוא לא רק ספסל

לא כל הספסלים נולדו שווים

לספסל יש כוח פיוטי רב. הוא מבקש שנתעכב בפינה יפה, נשתמש ברגע של צל, הוא מחבר באחת אנשים זרים, ומשמש כמצע כמעט נצחי לכיתובים וחריטות. אבל מה הופך ספסל רחוב לספסל טוב? הרי לא כל מושב מונמך בפינת גינה מזמין ישיבה. האם אלה מידותיו או המשמעויות הטמונות בו מעצם קיומו?

מסתבר שספסל הוא לא רק ספסל
צילום: לי ברוידה

הספסל ממלא תפקיד חשוב בהתנהלות האנושית במרחב העירוני. קיומו מאפשר מבט רפלקטיבי על הרחוב, בלי ההשתתפות הפעילה בהתרחשות. הישיבה מאפשרת לראות ולהיראות, לפגוש אנשים אחרים, לנהל שיחה אגבית, להתחבר, להפיג את הבדידות. זהו מצע נייטרלי, שבו יכולים ילד וקשיש לדבר מתוקף הקירבה המאולצת שנוצרה ביניהם.

הספסל הוא אמנם מושב חינם, אבל יצירת ספסל ראוי עולה כסף: עליו להיות מחומרים מקיימים, שאינם מתחממים בשמש, מתייבשים במהירות אחרי הגשם, בקימור גב מותאם ארגונומית, ארוך מספיק כדי לשבת עם זרים, עמוק דיו כדי לייצר אינטימיות בעת הצורך.

המורכבות נובעת מההקשר

לפני שהתחלתי לעצב את סדרת ספסלי הטטריס עבור דיזנגוף סנטר, ערכתי מיפוי של משתמשי המרחב: קשישים, אמהות, ילדים, תינוקות, דרי רחוב, אנשי עסקים, מתבודדים ומחפשי שיחה וקירבה, אנשים שמתבטלים להנאתם, אוהבים צעירים ואפילו בעלי חיים ורוכלים. 

מסתבר שספסל הוא לא רק ספסל
ספספלי טטריס בדיזינגוף סנטר. צילום: לי ברוידה


ההקשר התרבותי של הספסל הופך את האובייקט הסטנדרטי לבעל דימוי מורכב: מקום מנוחה פיוטי, המעניק להולכי הרגל הפוגה מהסאון, או רהיט רחוב נעלם, מצע למסטיקים וגרפיטי. השימוש בספסלים כמצע להנחת חפצים למסירה הם סמל לדואליות הזו – לא שקית אשפה מלוכלכת, כי אם מתנות חינם במרחב הקהילתי. השימוש מעניק לו משמעות יחודית.

השדרה היפה שנבנתה בשנות התשעים בבת ים סיפקה מענה ראוי לכמיהה שלנו למקום, והמשפט ״ניפגש בספסל השלישי״ הצטרף במהרה לסדר היום שלנו. הוא היה זהה לספסל השני והרביעי, אבל מיקומו – בצל הדקל הדקיק – התברר כפופולרי במיוחד. הספסל ניצב בהצטלבות בין שני רחובות נאים, במרתק מדוד מהדשא הרטוב מדי ומהקיוסק השכונתי. יכולנו לראות אותו מתחילת הרחוב ולדעת שהמנוחה קרבה. הספסל השלישי התבלה עד מהרה והעיריה עקרה אותו (ואותנו) – מותירה חלל ריק בשורת הספסלים המבהיקה שמצדדיו. לאחר חודשים רבים הוחלט להמיר אותו בשני מושבים הפונים זה לזה; איש לא פקד אותם עוד ואנחנו חזרנו לרבוץ על מדרגות, ממתינים.

אל תפספסו